הצער מהדהד לאורך כל הסיפור כשהשינוי האקלימי משולב באובדן אישי בסיפורו של דומיניק סולט וילדיו. חלפו תשע שנים מאז מותה הטרגי של אשתו, קלייר, בזמן הלידה, שמשאיר את דומיניק לגדל את שלושת ילדיהם—אורלי, רף ופן—באי הבודד שירווטר, הממוקם כ-1,500 ק"מ מאנטארקטיקה. כאן הם מנהלים מאגר זרעים עצום המכיל מעל לשלושה מיליון זנים, חיוני לקיומה של האנושות בזמן שהכדורגל מתמודד עם משבר סביבתי.
האיום המתקרב של עליית מפלס הים משמש כתזכורת מתמדת לקיומם הרעוע. עם סירת מלחמה שתאסוף את המשפחה ואת הזרעים בעוד חודשיים, הדחיפות חודרת לימי חייהם. מיון ואריזת הזרעים לתוך מאגר קטן יותר דורשים את כל ריכוזם, כאשר הם חייבים לבחור אילו מהחיוניים לשמור לקראת אסונות גלובליים העתידיים.
כאשר משפחת סולט מתמודדת עם צערה, תחושה של מסתורין עוטפת את האי. תבניות מזג האוויר הפכו הולכות ונהיות בלתי צפויות יותר, ומשקפות משבר אקלימי רחב יותר. בנוסף למהומה הסביבתית, הדינמיקה המשפחתית מתוחה על ידי סודות שלא נאמרים. מרכז המחקר, שבעבר היה מוקד לשימור המגוון הביולוגי, נטוש, ומעלה שאלות לגבי מקום הימצאו של הבוטנאי הבכיר, הנק, שנעלם ללא הסבר.
בהקשר זה, זר מתרחץ על החוף, ומוסיף מורכבות נוספת לסיפור. אשה זו, שצפה מסירת אוניה, נושאת איתה מסתורין משלה אשר מתגלה דרך נקודת המבט שלה. הסיפור מתפתח בפרקים קצרים ומתחלפים, כל אחד חושף את השכבות הרגשיות של דמויותיו.
כחבר הצעיר ביותר במשפחת סולט, אורלי בן התשע מחפש חיבור עם רואן, הזר. הוא מטפל פעמיים בפצעיה, אולי בחיפוש אחרי דמות אימהית שתחליף את החסר שנגרם מהיעדר אמו. הידע העמוק של אורלי על מאגר הזרעים והערכתו לעולם הטבע מדגישים את צערו העמוק מהאפשרות של אובדן המגוון הביולוגי.
רואן, עם זאת, מתמודדת עם סתירה פנימית. היא יוצרת קשר עם המשפחה תוך כדי דיון גלוי על הסירוב שלה להביא ילדים לעולם, תוך ציון המשמעויות האתיות של יצירת חיים חדשים בעולם המאוים משינוי אקלים. אמירתה שלשם להביא ילדים ב’אפוקליפסה’ כזו הוא מעשה אנוכי מהדהדת במשפחה, אך גם מרמזת על טראומות נסתרות משלה. השתקפותה החברתית על הלחצים החברתיים על נשים להביא ילדים חושפת את מאבקיה עם עבריה, ומעוררת שיחות עמוקות יותר על אמהות ואובדן.
כל חבר במשפחת סולט מתמודד עם הצער בדרך הייחודית לו. רף מוצא נחמה בלווייתנים השוחים במים סביב האי, תוך כדי התמודדות עם השפעת מותו של אדם נוסף הכובלת עליו. פן, לעומתו, בוחרת לישון בקרב כלבי הים על החוף, גונבת מזכרות מאמה מדומיניק, ומדגימה את תשוקתה למגע ולהבנה.
דומיניק, הכבול על ידי צערו האישי, מנסה להיות עמוד לתמיכה לילדיו. עם זאת, הוא נאבק בחוסר היכולת להתחבר מבחינה רגשית, משקף מאבק בין דורי בין גברים שלא למדו להביע את רגשותיהם. רואן, הכולה תבונה בנוף הרגשי שלו, מזהה מחסום זה ומשקיעה מאמצים לעזור לו לנווט את הפגיעויות שלו, אף כשהיא מתמודדת עם ספקותיה שלה.
כאשר הסיפור מתפתח, מתברר כי הבלתי צפוי של הטבע משקף את הבלתי צפוי של רגשות האדם. הדמויות לומדות לקבל את האהבה, בידיעה שאף דבר—האם מערכות יחסים או הסביבה—אינו מובטח שיימשך. הנושאים המשולבים של צער ושינוי אקלים יוצרים חקירה מרגשת על אובדן, הישרדות והקשרים המתמשכים שמחזקים אותנו זה לזה ולעולם סביבנו.
