רועים בקפריסין — מספר הרועים בקפריסין הולך ופוחת, מה שמשקף שינוי משמעותי בשיטות החקלאות ואורחות החיים. בכפר מתיאטיס, הנוף הרועי הופך לנדיר יותר ויותר, עם מספר מצומצם של רועים שנשארו המטפלים בצאנם. קהילה קטנה זו, שבעבר הייתה שוקקת חיים עם חקלאים ורועים, רואה כעת רק שלושה אנשים המעורבים באופן פעיל בגידול כבשים ועיזים, כאשר רק אחד מהם עוסק במקצוע במשרה מלאה.
צילום: cyprus-mail.com
- "בכפר של 800 תושבים, למי אני אמכור?" שואל ג'ורג', ומדגיש את הקשיים שמהם סובלים הרועים המקומיים שמנסים לשמור על פרנסתם.
רועים בקפריסין: רועים בני זמננו והאתגרים שלהם
הרועה הראשי במתיאטיס, שזהותו נשארת בעיקר פרטית, מנהל עדר גדול של כבשים אך מעדיף להישאר מחוץ לאור הזרקורים. בינתיים, ג'ורג' קסאפיס, רועה עיזים בגמלאות בן 66, מעניק מבט אל חיי הרועים של היום. לאחר שעבד כרועה במשרה מלאה בצעירותו, ג'ורג' מתאר את טבע העבודה התובענית, שהצריכה מחויבות בלתי מתפשרת לאורך כל השנה.
צילום: cyprus-mail.com
"אתה קשור לזה," מסביר ג'ורג', כשהוא משתף כיצד האחריות לטיפול בבעלי החיים לא מותירה מקום למקרי חירום אישיים. לאחר שנים של חלב והאכלת עיזיו, עבר לתפקיד במחלקת היערות, בה נהנה מאורח חיים יציב יותר לפני שחזר לגידול העיזים כתחביב לאחר הפרישה.
חיי הרועה: עבודה מתוך אהבה
כעת, ג'ורג' פועל ממתחם ישן ששייכת לדוד של אשתו, מטפל בעדר עיזים שאותו הוא מטפח בקפידה. למרות מגבלותיו הפיזיות לאחר ניתוח, ג'ורג' נשאר פעיל, נהנה מהקשר שיש לו עם חיותיו. הוא גאה בעיזיו, אותם הוא מתאר כיצורים חכמים המסוגלים ליצור קשרים עם המטפלים בהם.
"הן אוהבות אותך," הוא אומר, כשהוא נזכר ברגעים בהם העיזים מביעות תודה לאחר הלידה, בהכרת הטוב על העזרה שהן מקבלות. הגישה של ג'ורג' לגידול עיזים מושרשת במסורת, כאשר שגרת יומו כוללת הוצאת העיזים לרעות בנוף כמעט שומם, פעולה שמחברת אותו לעברו.
הנוף המשתנה של החקלאות
בהיסטוריה, הגבעות סביב מתיאטיס היו מפוזרות בחוות ומתחמים, אך הנוף השתנה בצורה דרמטית מאז שקפריסין הצטרפה לאיחוד האירופי. ג'ורג' מתלונן על ההשפעות של הרגולציה המוגזמת, שלדעתו תרמה לירידה בפרקטיקות החקלאיות המסורתיות. הוא מציין את הדרישות לרשיונות ומתקנים ספציפיים, כמו אזורי חליבה עם ציוד מכני, שאותם רוב הרועים המקומיים לא יכלו לעמוד בהן.
"הדבר היה יותר מדי עבור הרועים המקומיים — רובם כבר היו מבוגרים, אפילו לפני 20 שנה," הוא משקף, ומדגיש כיצד הדרישות של החקלאות המודרנית הרתיעו את הדורות הצעירים מלעסוק ברעות כמקצוע.
ניגוד לשיטות חקלאות מודרניות
בניגוד חד לעסק הקטן של ג'ורג' נמצא חוות כבשים מודרנית במיוחד, ממומנת על ידי האיחוד האירופי, שבבעלותו של מראיוס מיכאל, חקלאי בן 40. מראיוס מנהל עדר של 500 כבשים, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לייעול הפעולות. אף שהוא מכיר בכך שאיכות החלב משתפרת כאשר הכבשים רועים בחוץ, הוא בוחר להחזיק אותן בפנים בשל חוסר הוודאות במזג האוויר וזמינות המזון.
חוותו של מראיוס מדגימה את המעבר לחקלאות מתועשת, שבה מכונות מטפלות באכלוס ובחליבה, ומצמצמות את הצורך בטיפול ידני בבעלי החיים. "אני לא מוציא אותן החוצה," הוא מודה, כשהוא מכיר בפשרות שבין יעילות לשיטות מסורתיות.
המציאות הכלכלית של הרעות
למרות ההתקדמות בטכנולוגיית החקלאות, היתכנות כלכלית של היות רועה נותרת לא יציבה. ג'ורג', למשל, מתקשה למכור את תוצרתו, מוגבל על ידי תקנות האוסרות עליו למכור חלב באופן מסחרי ומגבילות את מכירת החלומי שלו לעסקאות פרטיות בלבד. בתוספת לעליית עלויות האכל ותקופת בצורת אחרונה, הלחצים הכלכליים הופכים את הרעות למאמץ כמעט ללא תמורה כספית.
"בכפר של 800 תושבים, למי אני אמכור?" שואל ג'ורג', ומדגיש את הקשיים שמהם סובלים הרועים המקומיים שמנסים לשמור על פרנסתם.
קשר למסורת ולטבע
למרות האתגרים, ג'ורג' מוצא סיפוק בעבודתו, מונע מאהבה אמיתית לחיות ורצון להישאר מחובר לשורשי הכפר שלו. הוא לעיתים קרובות משקף על חשיבות השמירה על פעילות ומעורבות עם הטבע, ומשווה זאת לנחישות של אביו להישאר פעיל ופרודוקטיבי בשיבה.
כאשר ג'ורג' ממשיך להלך בשדות עם העיזים שלו, הוא מגלם קשר מתעמעם אך חיוני למסורות הרועים בקפריסין. "אנחנו כבר לא צריכים רועים; אבל מצד שני, אולי כן," הוא מהרהר, כשהוא מתבונן במשמעות הרועים כמגיני הארץ וההיסטוריה שלה.
הזמן אולי משנה את נוף החקלאות בקפריסין, אך רוח הרעות נמשכת בלבם של אלו, כמו ג'ורג', שמעריכים את הקשר שלהם לאדמה ולחיות. כאשר השמש שוקעת מעל מתיאטיס, ג'ורג' נשאר נאמן לתפקידו, ממשיך את המסורת העתיקה של הרעות בעולמנו המשתנה.
