תנועת "הנשים שהולכות הביתה" צמחה כהצהרה עוצמתית לשלום והתמדה בקפריסין במהלך שנות ה-80, בעקבות ההשפעה העמוקה של הפלישה הטורקית ב-1974. ב-20 באפריל 1975, אלפי נשים קפריסאיות יווניות, רבות מהן עקורות בעקבות הסכסוך, צעדו לעבר פאמאגוסטה, כשהן עוצרות במעבורת דריניה. עם שלט שעליו נכתב "אנחנו באות לשלום", הצטרפו אליהן נשים מכל רחבי העולם, ויצרו דימוי מרגש כשהן צעדו בשקט בגשם לעבר אזור הפסקת האש.
צילום: in-cyprus.philenews.com
מצעד ראשוני זה, שבו נטלו חלק כ-30,000 משתתפים, הניח את היסודות למה שיהפוך לסדרת הפגנות הידועות כהליכות "החזרה של הנשים". עברו יותר מעשר שנים עד שהאימפולס של תנועה זו התחדש.
בשנת 1987, כמה מהאורגניות המקוריות של ההפגנה מ-1975 הקימו מחדש את תנועת "הנשים שהולכות הביתה". הן שאפו לפעול בנפרד מקשרים פוליטיים והדגישו את חשיבות המחאה השלומה. מטרתן הייתה לעבור את אזור הפסקת האש אל האזורים הכבושים בידי הכוחות הטורקיים. למרות ההתנגדות הן מצד ממשלות קפריסין ויוון, שסיווגו את הצעדה כמזיקה, תמיכה ממפלגות פוליטיות, איגודי עובדים וארגונים נוספים חיזקה את נחישותן.
ב-18 ביוני 1987, כ-שלוש מאות נשים יצאו מאגנלנצ'ה וצעדו לעבר גבעת ארונאס, שם נעצרו על ידי שומרי השלום של האו"ם. מאוחר יותר באותה השנה, בנובמבר, צעדה נוספת משכה כאלף משתתפים שהצליחו לעקוף את כוחות האו"ם ולהיכנס לאזורים הכבושים. הפעם, הצועדות פגשו חיילים טורקיים, והאירוע זכה לתשומת לב תקשורתית משמעותית במסגרת מסע הבחירות לנשיאות בקפריסין.
הנחישות של התנועה המשיכה לזרוח כאשר, ב-13 ביוני 1988, הן ערכו מחאה סמלית באקרופוליס באתונה במהלך ביקור ראש ממשלת טורקיה טורגות אוזל. מאה נשים פרשו שלט באורך 18 מטרים שעליו נכתב "לא לכיבוש". לאחר שהוסרו בכוח על ידי משטרת יוון, המשתתפות התקבצו מחדש בפטנון כדי לאשר מחדש את מחויבותן לחירות קפריסין.
19 במרץ 1989 סימן תאריך משמעותי נוסף לתנועת "הנשים שהולכות הביתה", עם שתי הפגנות שהתקיימו במקביל בלימפיה ואכנא. בלימפיה, נשים שנשאו דגלים לבנים ניסו להגיע לקפלה של הצלב הקדוש שבאזור הכבוש, אך הותקפו באלימות על ידי חיילים טורקיים. באכנא, הצועדות נכנסו לכפר ההרוס ושרו מזמורים בכנסיית אגיה מרינה. למרות שהוחזקו מעל 50 משתתפות, הן שוחררו ביום למחרת.
זו הייתה ההפגנה הגדולה האחרונה שאורגנה על ידי תנועת "הנשים שהולכות הביתה". עד אז כבר נחשפו חילוקי דעות פנימיים בין ההנהגה, שנבעו מהבדלים בדעות בנוגע לבי-קומונליזם ולמטרות התנועה. מחלוקת זו הובילה להקמת קבוצה חדשה בשם "החזרה", אשר ארגנה את מה שתהיה ההליכה האחרונה נגד הכיבוש ב-19 ביולי 1989.
במהלך אירוע זה, נשים נכנסו לאזור הפסקת האש באיגילוס כסיאנוס, נשאו דגלים יווניים וליוו על ידי פקידי כנסייה. הן עקפו את שומרי השלום של האו"ם, נכנסו לבית הספר היסודי באיגילוס כסיאנוס ולמרפסת הקפלה של אגיוס גאורגיוס. הצבא הטורקי הגיב באכזריות, עצר מעל למאה משתתפות למשך עשרה ימים. בתגובה למעצר הממושך, אורגן ישיבה במחאה על ידי יזמת "החזרה" באזור הפסקת האש ליד שדה התעופה ניקוסיה, שקיבלה תמיכה רחבה מצד החברה הקפריסאית היוונית.
לאחר 1974, נשים קפריסאיות יווניות הוצגו לעיתים קרובות בתקשורת כסמלים של אובדן וסבל, כשאמהות אבלות ופליטות חסרות בית. אולם תנועת "הנשים שהולכות הביתה" שינתה את המסר הזה, והציגה את הנשים האלה כחלקים פעילים בפוליטיקה ולא כקורבנות פסיביים. מאורגנות באופן עצמאי ממפלגות, המצעדיהן הדגישו את הסוכנות של הנשים הקפריסאיות היווניות, והכתירו את נוכחותן בנוף פוליטי ששרר בו מרבית הזמן דומיננטיות המדינות מאז הסכסוך.
