מילת המפתח המרכזית, משוררים נודדים, מתמצתת חלק ייחודי במורשת התרבותית של קפריסין. בטפט האיכותי של המסורת הקפריסאית, ה'פואיטרידס', או המשוררים הנודדים, תופסים מקום משמעותי, טווים סיפורים בשירה. ניקולטה דמטריואו, מתנגנת נלהבת של המסורת הזו, מתארת את ה'פואיטריקה'—אוסף היצירות שנוצרו על ידי משוררים אלו—כשירים נרטיביים ארוכים הדומים לבלדות במסורת האנגלו-אמריקאית.
צילום: cyprus-mail.com
הודפסו בקפריסין בשנת 1878, במקביל לשלטון הבריטי, אפשרו ההדפסות לפרוח ל'פואיטריקה'. שירים אלו, שלעיתים שיקפו אירועים מקומיים כמו פשעים או תאונות, בוצעו בבתי קפה ובירידים בכפרים. המשוררים הנודדים היו קוראים קטעים מנרטיביהם, משאירים את הקהל במתח ומעודדים אותם לקנות את הגרסאות המודפסות כדי לגלות את הסיפור המלא.
צילום: cyprus-mail.com
ניקולטה, שמנהלת את ארכיון המוזיקה הקפריסאי (CMA), מדגישה את האורך המפתיע של מקצוע זה. המשורר הנודד האחרון הידוע, אנדריאס מאפוראס מארדיפו, נפטר ב-1997, וסימן את סיום עידן.
ה-CMA, ארגון ללא מטרות רווח שהוקם ב-2022, שואף לשמר דיגיטלית את המסורות המוזיקליות הקפריסאיות. ניקולטה, אתנומוזיקולוגית, מונעת מתשוקה לשמור על מורשת זו, ויוצרת ארכיון שכולל שירים וריאיונות. היא רואה בעין דיגיטלית ספרייה שתעודד משפחות לתרום הקלטות משלהן, למנוע אובדן היסטוריה מוזיקלית יקרה.
המוזיקה הקפריסאית, המסורתית המתנגנת בחתונות, מושרשת עמוק, מבוצעת לעיתים עם כלי נגינה כמו כינור, לאוטו, זורנס ודבל. עם זאת, לאורך מרבית ההיסטוריה הקפריסאית, כלים אלו היו נדירים, מה שהוביל לביטויים מוזיקליים פשוטים יותר באירועים חגיגיים. הופעת המוזיקה המוקלטת במאה ה-20 התקבלה בהתנגדות מצד מוזיקאים, שחששו שההקלטות יחליפו את ההופעות החיות.
רק בשנת 1934 הופיעו תקליטים מסחריים של מוזיקה קפריסאית, כאשר ההקלטות בשטח החלו ב-1953. ניקולטה מזכירה שבתחילת שנות ה-90 המוזיקה המסורתית כבר החלה לאבד את הפופולריות שלה, כשהיא מעניינת בעיקר את הקהל המבוגר ואת הילדים המגיעים עם סביהם.
עם ה-CMA, ניקולטה שואפת לאסוף היסטוריות אוראליות ומוזיקה שעשויות להיעלם אחרת. עבודתה הקודמת, 'הכינורן הקפריסאי', תיעדה את חייהם של מוזיקאים מבוגרים, וחשפה את התפקיד החיוני של המוזיקה בחברה הקפריסאית. מוזיקאים לא היו רק מבדרים; הם סייעו בטקסים תרבותיים, מחתונות ועד פעילויות חקלאיות, והטמיעו משמעות בחיי היומיום.
החוויה של ניקולטה עם המוזיקה המסורתית היא אישית מאוד. היא גדלה בדיור פליטים לאחר הפלישה לקפריסין, והרגישה קשר למוזיקה שקשרה אותה לעבר משפחתה. כיום, כשדורות צעירים מגלים מחדש את שורשיהם התרבותיים, ה-CMA מופיעה כמגדלור למי שמחפש להבין את זהותו.
למרות ההתלהבות סביב ה-CMA, ניקולטה מתמודדת עם אתגרים בגיוס מימון לטווח הארוך לשם המשך קיום הארכיון. התמיכה הראשונית הגיעה מתכנית שגרירות ארה"ב, אך המימון פחת לאחר 2016. לאחרונה, משרד התרבות סייע, בעיקר ביוזמות חינוכיות, אך יציבות פיננסית נותרה דאגה כשהארכיון ממשיך לגדול.
ניקולטה מצביעה על האירוניה שרבים מהשירים המסורתיים עוסקים באהבה ובמערכות יחסים, במיוחד באהבה שלא נענתה, בדיוק כמו ההקדשה שלה ל-CMA—פרויקט שנולד מתשוקה אך לעיתים מתעלמים ממנו. עם זאת, התרגשותה מורגשת היא חולקת קטעים מהספרייה המתהווה, נרגשת לאחד אנשים דרך המוזיקה בארץ שסועה.
באמצעות מאמציה, ניקולטה שואפת לשמר את סיפוריהם של מוזיקאים כמו תיאודולוס קליניקוס, שתרם משמעותית להיסטוריה המוזיקלית הקפריסאית אך עלול להישכח על ידי הדורות הצעירים. כש-CMA פועלת לדיגיטציה של הארכיונים, ניקולטה משקפת את חשיבות השימור התרבותי, במיוחד בעידן שבו ההיסטוריה יכולה להיעלם בקלות.
