נופים של קפריסין — נופים של קפריסין — התערוכה שכותרתה Agropoetics: soils/bodies מדגישה את הקשר המורכב בין האדם לנוף הקפריסאי. המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית (לשעבר בניין SPEL), השוכן בלב העיר העתיקה של ניקוסיה, מארח את התצוגה המרתקת הזאת במסגרת תוכנית התרבות של נשיאות קפריסין באיחוד האירופי, וממשיכה עד 30 ביוני.
צילום: cyprus-mail.com
בבוקר שקט ועננתי באמצע השבוע, המוזיאון מזמין מבקרים לחקור פרשנויות שונות של הנוף דרך עיני אמנים היסטוריים ועכשוויים. האוצרת, ד"ר אלנה פארפה, מסבירה בהתלהבות שהתערוכה חוקרת כיצד הקשר שלנו עם האדמה מתבטא באמנות. "התערוכה הזו עוסקת ביחסים שלנו עם הנוף הקפריסאי," היא מציינת ומנחה את המבקרים דרך אוסף הכולל אוספים מדינתיים, עירוניים ופרטיים.
צילום: cyprus-mail.com
נופי קפריסין: השתקפויות אמנותיות של קפריסין
התערוכה נפתחת בציורים המתארים את הנופים של קפריסין, ובהם אמנים בולטים כמו אדםנטיוס דיאמנטיס, לפטריס אקונומו וטלמאכוס קאנטוס. יצירותיהם תופסות קשר עמוק עם האדמה, בדגש מיוחד על נשים אשר לא רק מתגוררות אלא גם מעבדות את הנוף. ד"ר פארפה מציינת, "אנחנו רואים נשים ששולטות בנוף, אך מעל לכל מעבדות אותו ודואגות לו. נושאי טיפול ועבודת קהילה באים לידי ביטוי." הנושא הזה מתמשך ביצירותיהם של אמנים שחזרו לקפריסין לאחר לימודים בחו"ל, מתוך כוונה להתרכז ביופיו הכפרי של האי.
הדגשת נשים בנוף
אחת מהיצירות הבולטות היא של מריה מיכאלידיס, האמנית היחידה המוצגת בקומה הקרקעית, שלעיתים קרובות מציגה נשים כפריות הנושאות כדמים. ד"ר פארפה מדגישה את חשיבות הדימויים הללו ואומרת, "היצירות הללו מעניקות נראות לסוג עבודה שלעיתים קרובות נשארת בלתי נראית, קשורה למאמץ פיזי ולנשים בכפר."
השאלה שהועלתה בתערוכה מתייחסת לשינויים בדינמיקת הנופים: "מה קורה עכשיו כשהנשים האלה כבר לא כאן לטפל בנוף?" השאלה אינה רומנטיזציה של העבר, אלא הכרה בו ועידוד קשר משמעותי יותר עם הטבע.
פרספקטיבות עכשוויות על הנוף
כשהמבקרים עולים לקומות העליונות של המוזיאון, הם מוצאים אמנים עכשוויים המפרשים מחדש את מושג הנוף דרך נושאים של זהות, טריטוריה ואקולוגיה. האמנית הטורקית-קפריסאית גונאי גוזלג'ן, למשל, חוקרת את הזיכרון כפן של הנוף. לאחר שנמלטה מהכפר שלה במהלך האירועים של שנות ה-60, יצירתה משקפת כמיהה לשורשיה, כשהיא חוזרת לכפר דרך האמנות שלה.
יצירות חדשניות וחוויות קולקטיביות
התערוכה מרגישה מגובשת, כאשר כל יצירה תורמת לנרטיב רחב יותר. לדוגמה, בקבוקי מים מטראקוטה של פאנו קיריאקידס מספקים תפנית מודרנית לדימויים מסורתיים. תליות הקיר של יואנה לוקה, המעוטרות בחוטים זוהרים בחושך, וההתקנה הקינטית של מרינה קסנופונטוס המורכבת מדיסקים שבורים, מזמינות סקרנות ומערבות את הצופים בדיאלוגים חדשים על אור ונוף.
ד"ר פארפה מציינת את חשיבות האור בקונטקסט של קפריסין ואומרת, "האור הופך להיות הכרחי, כמו שהשמש היא לקפריסין." חלונות המוזיאון הרחבים מציעים נופים מהממים של ניקוסיה, מה שמדגיש אף יותר את חשיבות הנוף בין היצירות.
קריאה לשקול מחדש את הקשר שלנו עם הטבע
בהרהוריה על חוויותיה, ד"ר פארפה משתפת, "עד לא מזמן היינו חברה חקלאית, ואני חושבת שלכולנו יש סבתא שאספה זיתים, ללשה בצק ואפה לחם. כולנו חולקים חוויות כאלה, ולכן קשר משמעותי וקרוב יותר עם הסביבה הטבעית שלנו איננו רחוק כפי שאולי נדמה." תחושה זו מזמינה את המבקרים להרהר בקשר האישי שלהם עם האדמה, בדומה לזכרונות הילדות שחוו עם משפחותיהם.
התערוכה מתרחבת גם מעבר לקפריסין, ומתמודדת עם נושאים רחבים יותר של טריטוריות שנמצאות במחלוקת וזיכרונות משותפים של הקרקע, ומעוררת שאלות קריטיות שרלוונטיות לאזורים רבים. כשמבקרים עוברים בין התצוגות, הם מעודדים להרהר בקשרים שלהם עם הסביבה ובהרכביות של קיום משותף עם הטבע.
כשאני יוצא החוצה, אני מוצא את עצמי עוקב אחרי פרחי הפטרוזיליה הצהובים חזרה למכוניתי, תזכורת לנופים שמעצבים את זהותנו וחוויותינו. Agropoetics: soils/bodies היא לא רק תערוכה; זו הזמנה לחקור, להרהר ולחדש את הקשר עם האדמה שמטפלת בנו.
