מסעה של אריאנה אקונומו לעבר הריקוד הוא חקירה עמוקה של החיים, שבה הפעולה של הריקוד הופכת לדרך להתמודד עם המוות. מוסתר מאחורי וילון בחלל החזרות שלה בקיימאקלי הישנה, מדפים מלאים בקופסאות מהשנה 1983 מספרים את סיפור הקריירה שלה בת 50 השנים בריקוד מודרני, עשירה בזכרונות מהופעות ויצירות.
צילום: cyprus-mail.com
אחרי שלמדה ריקוד בלונדון במהלך שנות ה-70, אריאנה עמדה בפני אתגרים שכמעט פגעו בשאיפותיה. "הכרתי בכך שאני לא טובה מספיק בריקוד," היא מודה, בהרהור על המאבקים שלה עם הטכניקה ודימוי הגוף. תקופה מוקדמת בבאלט רמברט הדגישה את ההבדלים באימון בין רקדנים, שעשתה לה להבין שהדרך שלה נמצאת במקום אחר.
צילום: cyprus-mail.com
בית הספר דארטינגטון הול בדבונשייר היה המקום בו אריאנה מצאה את ייעודה האמיתי. בתחילה נרשמה ללימודי תיאטרון, וגילתה את עולם הריקוד הפוסטמודרני, שהציע הבנה הוליסטית של התנועה. "הדבר הראשון שנאמר לי היה 'לעמוד מסביב לקו המרכזי שלי'… וזאת הייתה תחילתה של ההבנה ההוליסטית של הריקוד," היא נזכרת, ומדגישה את הקשר בין הגוף והבעת הרגש.
הקריירה של אריאנה התאפיינה בניסויים וברצון לאמץ מחלוקות. אחת מיצירותיה הפרובוקטיביות ביותר, Body/Space, עוררה זעם כששודרה בטלוויזיה בשנות ה-80. למרות התגובות השליליות, היא כבר הניחה את היסודות לקריירה ארוכה ומשפיעה, בשיתוף פעולה עם אמנים חשובים ובחקירת נושאים שהדהדו עמוקות עם חוויותיה האישיות.
כשמתכוננת להופעה הקרובה שלה, "Heart’s Sacred Touch," ב-28-30 במאי, אריאנה חוזרת על משמעותה. היצירה מוקדשת לחברתה המנוחה רות קשישיאן, דמות אהובה בסצנה התרבותית המקומית, ומייצגת מסע דרך האבל והיופי. בהשראת קטעי פרסקאות ביזנטיים, היא מתמצתת את המעבר מהחיים למוות, ומגלמת את הרעיון שהמוות אינו סוף אלא הזדמנות להתחדשות.
"מתוך כאב הלב והאובדן, נוצרת מרחב בגלל ההפרדה – והפער הזה מתמלא בפעולה יצירתית," מסבירה אריאנה. בשבילה, יצירת האמנות היא תגובה לחלל שנוצר בעקבות האובדן, דרך לכבד את אלה שעברו בעוד מציינים את יופיו של החיים.
הגישה של אריאנה לריקוד התפתחה לאורך השנים. ככל שהיא מתמודדת עם המורכבויות של ההזדקנות, היא מוצאת שהעבודה שלה עוסקת פחות בפיזיות ויותר בנוכחות. "כשההזדקנות מתרחשת, הריקוד הופך – לפחות על פועל הריקוד, ליותר כמו טקס של היות במקום," היא מציינת, מהרהרת על האופן שבו מערכת היחסים שלה עם גופה ממשיכה להשתנות.
בתה, אולקסנדרה ויירסטאל, גם היא יצרה דרכה בריקוד, ואריאנה מביעה תודה על חווית האמהות, גם כשמכירה באתגרים שהציבה לפעילות האמנותית שלה. הקשר בין חייה לאמנותה נשאר משולב; הריקוד הוא המשך של עצמה, בד עבור ביטוי המחשבות והרגשות המעמיקים שלה.
"אני מודה על הגוף הזה. מאוד מודה," היא צוחקת, ומכירה בדו-ערכיות של החוויה הפיזית של הריקוד וההרמוניה הרגשית העמוקה שהוא נושא. בעבודתה, היא שואפת לגשר על ההיבטים הסותרים לעיתים של החיים והאמנות, תוך שימוש בריקוד כאמצעי לריפוי אישי וביטוי עצמי.
כאשר החזרה מתחילה, עם הגעתו של שותפה לגיאורגוס ביזיוס, החלל מתמלא באנרגיה שמשקפת את המסירות של אריאנה לכל חייה למלאכה שלה. בשבילה, הפעולה של הריקוד היא מסע אישי שחוצה גבולות מסורתיים, ומזמין אחרים להצטרף לחקירה משותפת של החוויה האנושית.
דרך עבודתה, אריאנה אקונומו ממשיכה לאתגר תפיסות של ריקוד, יוצרת דיאלוג על יופי, אובדן וכוח השינוי של האמנות. מסעה, המסומן בהרהור עמוק ובמחויבות לאותנטיות, משמש עדות להשפעה העמוקה שריקוד יכול להיות לאמן ולקהל.
